בנימה אישית:

הרבה שנים עבדתי במסחר בינלאומי ולאחר מכן בחברת היי טק. למדתי תואר ראשון כלכלה ותואר שני מנהל עסקים ובמקביל לעיסוק היומיומי שלי, טיפלתי באנשים כל רגע פנוי ובהמשך גם הנחיתי סדנאות. בשלב מסוים התעורר בי תסכול גדול כי מאד רציתי להתמסר לעשייה רוחנית-תודעתית ופחדתי. פחדתי לוותר על מה שהחזקתי בו מקור לביטחון שלי, ועל אחת כמה וכמה כגרושה עם ילד ומפרנסת יחידה. ידעתי בכל רמ"ח אבריי שיש כל כך הרבה מעבר לכל זה שאני יכולה להיות ולתרום בעולם ועם זאת, לא הייתי מסוגלת לקום ולעזוב. זה העלה בי תסכול, כעס, תקיעות, ובעיקר אשמה. למה? כי ידעתי שאני יכולה להיות יותר ולעשות יותר והרגשתי שאני מבזבזת את חיי. לא הכרתי בערך של מה שאני כבר עושה. לא הכרתי בערך של העיסוק הזה (שקראתי לו אז "ארצי") כמרחב של הבשלה, למידה והתפתחות עבורי, שהיה לו חלק חשוב בבניית תשתית אינה לכל מה שכבר התהווה בי ועמד לפרוץ בגדול. למען הסר ספק, אהבתי מאד את העבודה שלי, אך זה לא הקל על התחושות.

אני מאמינה בערך של הקשבה למה שעולה בנו ובהתבוננות בזה. כשהסכמתי להתבונן, גיליתי הרבה דברים. גיליתי שהיה בי פחד להיות בגדולה שלי. בעוצמה שלי. פחד מלפרוץ. פחד מכישלון ובו בעת פחד מהצלחה. גיליתי גם שהיה בי פחד כלכלי קיומי וחוסר אמון בעצמי וביכולת שלי להתפרנס ממה שאני אוהבת כל שכן לחוות רווחה אמיתית (כמה מכם מאמינים שאי אפשר להתפרנס ולהצליח בגדול מלעשות את מה שאוהבים?). גיליתי שחיכיתי וחיכיתי לאיזה סימן מבחוץ, מסר, שיגיד לי שעכשיו זה הזמן, במקום פשוט לאפשר לעצמי לדעת. להיות בידיעה  האינסופית שיש לכולנו כהוויות. גיליתי שממש שנאתי את התקיעות הזו כשבעצם אהבתי את מה שאפשרה לי – להישאר קטנה ו"בטוחה".

גיליתי שחיפשתי ערבויות להצלחה
לפני שאבחר בה באמת
וכל עוד לא בחרתי – זה לא יכול היה להיווצר

יום אחד, הסכמתי להתבונן בכל השנים האלו בהן הייתי רגל פה רגל שם, ואפילו הלכתי רחוק יותר לעבר, למקומות בהן בכלל לא הייתה נדנדה שכזו, והתבוננתי על כל זה ממעוף הציפור ופתאום ראיתי כמה התעצמתי בכל הזמן הזה. כמה התרחבה המודעות שלי. כמה יכולות התפתחו בי. כמה התקדמתי, על אף שלכאורה הייתי באותו מקום במונחים ארציים. פתאום ראיתי את הפער בין התקדמות כפי שהיא נתפסת במישור הקיום הפיזי להתקדמות במובן הרחב שלה והתמלאתי בהכרת תודה עצומה ומרגשת, באופן שאני ממש זוכרת זאת עד היום.

מה שעוד ראיתי, בחיזיון מרגש ממש, שאני כל כך קרובה לקצה של הצוק ושאם רק אבחר לשחרר את כל הפטפטת הפנימית וקולות הספק והפחד ופשוט אבחר לעשות את הצעד הבא – לא רק שלא אפול, גשר של זהב יבנה מתחת לרגלי ויישא אותי הלאה. בעיני רוחי ראיתי את זה קורה וזה היה מפעים ומרגש כל כך שמלים לא יכולות לעשות עם זה חסד.

פתאום נרגעתי. הבנתי שכל רגע ורגע מהדרך שלי היה כל כך מהותי והביא אותי למקום הזה. ראיתי גם שבדרך הזו, עזרתי לכל כך הרבה אנשים למצוא את הדרך שלהם, ושקיבלתי אינספור מתנות שהביאו אותי למי שהפכתי להיות. ראיתי שלמדתי לעשות מיליון דברים בבת אחת. למדתי לקבל הערכה מאחרים. זו הייתה חוויה חדשה עבורי כי לראשונה הסכמתי לקבל. גיליתי שאני יכולה להיות מאד מקצועית ולדבר מול קהל ולהיות נחושה ואסרטיבית – ולהאמין בעצמי. למדתי על ראויות.

קלטתי שבכל פעם שאנו הולכים ל-"אולי אני לא מספיק טוב/ה"
זה רק סיפור, תירוץ שאנו משתמשים בו, כדי לא לבחור לגדול.

למדתי שאני המקור לביטחון שלי ולא תלוש משכורת. שאני היוצרת והמובילה של חיי ולא החיים מובילים אותי, ושאני יכולה לבחור הכל ובתזמון שיהווה תרומה עבורי, ומה זה משנה אם זה ייקח עוד יום או חודש או שנה? בינתיים אני יכולה פשוט ליהנות מהדרך, להוקיר עליה. ואני כבר אדע מתי. ואיך. ומה. את הכל. וזה מתחיל ב- לבחור.

אז בחרתי פשוט להיות ועם הבחירה הגיעה שלווה. תחושת חופש. כל התסכול התפוגג והתאהבתי מחדש בחיי. ולא הרבה לאחר מכן קמתי יום אחד בבוקר וידעתי שהיום אני מתפטרת ומתמסרת לכל הדרכים בהם אני יכולה להיות תרומה בעולם. לא הייתה לי שום רשת ביטחון אז. לא היו לי ערבויות. אבל היה לי את הדבר החשוב מכל. אמון וידיעה עמוקה שהכל בסדר. לא מתוך "יהיה בסדר" שאנו אומרים תכופות כלאחר יד. אלא ידיעה עמוקה שהכל בסדר באמת. שאני יכולה לגמרי לסמוך על עצמי ושאדע מה לעשות – וזה היה רגע מכונן ששינה את כל חיי. התפטרתי והתמסרתי למה שאז עוד לא היה לו שם ושמאז, אני מאפשרת לו להתרחב ולגדול וללבוש כל מני צורות מפתיעות כמו המרחב הזה שיצרתי – וזה רק נהיה מופלא מיום ליום.