הטבע האנושי מול הטבע הרוחני
מה עושים עם הפער הזה?
בין 1: הטבע הרוחני, הטבע האלוהי, אלוהות בגוף וכל עולם המושגים הרוחני של: התעלות, בליס, תדר גבוה, הוויות אור, שדה קוונטי, שפע אינסופי, אפשרויות בלתי מוגבלות, ניצוץ אלוהי, אושר עילאי, קסמים, ניסים וכדומה.
לבין 2: הטבע האנושי. גוף פיזי. מציאות פיזית, ובתוך זה: שמחה, עצב, צחוק, בכי, כעס, תסכול, יום הולדת, שוקולד, אושר, אהבה, בדידות, פקקים, דאגות, סטרס, כאבי בטן, פלוצים, מרדף אחר כסף, כאוס, הכרת תודה, מחסור, אנשים מעצבנים, לחצים סביבתיים, בוס על הראש, תקיעות, הצלחה, כישלון, חוסר סיפוק, דרמות, שיפוט, אגו, נדיבות, קנאה, וכדומה.
איך מיישבים את זה? או שלא?
הרבה שנים האמנתי שאני רק גוף. שהחיים קשים. היו קשים, הינם קשים וכך ימשיכו להיות. האמנתי שאין לי שליטה על כלום. לא ראיתי אור בקצה המנהרה והתמקדתי בהישרדות. התפיסה הזו של עצמי ושל המציאות הולידה כאב רב וקושי מתמשך וגובר, והדפה ממני והלאה כל אפשרות לחוות את החיים אחרת.
ואז, אחרי תהליך שעברתי עם עצמי, התחלתי להאמין בטוב, להאמין באפשרויות, לקלוט שיש לי בחירה, וראיתי את המציאות שלי משתנה ככל שאני השתניתי מבפנים. התחלתי לקלוט שאני לא רק גוף, שאני לא רק מה שאני רואה במראה וכך גם המציאות שלי, גדולה יותר ממה שהעיניים רואות. התחלתי לראות את עצמי כנשמה בגוף…ואז כהוויה אינסופית עם גוף…וזה עדיין מתרחב ומשתנה.
תפיסת העצמי החדשה אמנם יצרה המון שינוי בי ובחיי, אבל עדיין היה פער גדול, בין מה שהאמנתי שהנני ושאפשרי לבין מה שחוויתי בפועל עם עצמי ובחיי, שהיה מאד לא עקבי ומתנדנד. השתוקקתי שהחיים ישקפו באופן יומיומי מתמשך את הטבע האלוהי שלי. איפה הבליס והנצנצים? למה זה לא כל הזמן כזה? למה זה רק מבליח פה ושם?
ככל שהזהות העצמית שלי התרחבה לכיוון הטבע הרוחני שלי, מצד אחד חוויתי הרבה יותר רגעים של אושר ומצד שני, היה עולה בי שיפוט עצמי ותסכול רב ברגעים בהם לא הרגשתי ולא חוויתי את החיים, כפי שציפיתי מהם ומעצמי להיות. רגעים בהם הרגשתי מדוכדכת, לחוצה, כואבת, כועסת, ראיתי כאינדיקציה לכך שאני לא באמת "אני האמיתי" שם באותו רגע, שזה לא בסדר, שזה לא אמור להיות כך, שאני צריכה לטפל בזה. הייתי אומרת לעצמי שכנראה יש בי עדיין דברים לא פתורים אחרת זה לא היה קורה וכל הזמן ניסיתי לפתור את זה כדי להעלים את זה, ולא לחוות יותר רגעים כאלו.
הפער הזה שניסיתי כל הזמן ליישב, הוליד כאב חדש. עמוק. כאב של: מה לא בסדר בי? למה אני לא מצליחה לחיות מתוך כל מה שאני יודעת? איך זה יכול להיות, שלמרות כל העבודה שעשיתי והתהליך שעברתי, וההתעוררות למהות האמיתית שלי – עדיין יש קושי ואתגרים? איך זה יכול להיות שאני עוד פעם בסיפור הזה שחשבתי שכבר טיפלתי בו? איך זה יכול להיות שזה שוב קורה? מה לא בסדר בי? what's wrong with me? לא באמת שאלתי אלא יותר נכון הפכתי למסקנה שהפכה להיות הבסיס עליו עמדתי, בעודי מנסה להיזכר בטבע הגבוה שלי ולדלג אליו. לא ממש עבד לי.
אני כבר לא שם. ואף אחד מאתנו לא חייב להיות שם ועם זאת, מותר להיות שם. וגם בתוך ה- "שם" הזה, יכול להיות שלום. יכולה להיות נשימה. יכולה להיות קבלה. יכול להיות אפשור לכל הקולות להיות ורק להתבונן בהם מבלי להזדהות איתם. אפשר להיות מול כל דבר שעולה בנו באדיבות, רכות ואכפתיות לעצמנו, ברמה ששום "שם" כזה, לא ישלוט בנו יותר ויסיח אותנו מהאמת.
זה המקום בו אני נמצאת היום. מרחב בו מותר הכל, רוחני ואנושי כאחד שאינם נפרדים. מרחב בו אין דבר לשפוט בו ובנו. בתוך כל מחשבה, כל רגש, כל חוויה וכל נסיבות חיים – אני נושמת ומאפשרת. נותנת רשות לכל מחשבה להיות. לכל רגש להיות. לכל דבר להיות. בתוך זה – נוכחת. בתוך זה – יוצרת. מתוך זה – יוצרת. מתוך שיפוט אי אפשר לשנות. מתוך מלחמה אי אפשר לראות אפשרויות. המאבק לא באמת סולל את הדרך לשלום אלא רק מסיח ממנו, אם נמשיך ללכת בנתיב שלו. שלום זה לא משהו ליצור ולא משהו להרגיש, אלא מצב הוויה להיות, שיכול להיות נוכח גם בלב הכאוס. אפשר להיות ולחוות אותו ביתר קלות כשמתבוננים ולא שופטים. נוכחים בגוף ונושמים, נושמים, נושמים, נותנים רשות, מאפשרים לכל דבר להיות, ברגע הנוכחי, כפי שהוא. מאפשרים לזה להיות, ודרך זה מאפשרים לזה לנוע. לכל דבר שנתפס אנושי ולכל דבר שנתפס רוחני, כאחד. יש המון עוצמה בוויתור על המאבק ובמקומו בחירה בנוכחות, התבוננות, אפשור, נשימה. אפשור אינו אומר כניעה. אינו אומר לא לעשות דבר. בתוך זה מגלים, שמעולם לא היה במה להילחם או צורך אמיתי בזה. השקט נוכח בתוך הרעש. האור נוכח בתוך היעדרו שלכאורה. השלום כבר כאן ואין צורך להילחם עליו או בו, אין צורך לחפש אותו או להעלים את הכאוס בשביל למצוא אותו. הוא כבר כאן. בתוך כל שישנו ובתוכנו. גם בתוך כל מה שדחוס ואינטנסיבי שנתפס כה מנוגד לו, כן, הוא גם בתוכו. הטבע האלוהי כאן, מאוחד עם הטבע האנושי, בשלמות והשלום נוכח באחדות הזו ובכל היבט שלה, רוחני ואנושי כאחד. השיפוט לא מאפשר לראות זאת. המיינד מסרב להאמין לזה. זה אכן לא הגיוני ועם זאת, אמיתי. ומתוך זה, הניסים הופכים לדבר טבעי ואינטגרלי בחיים.
אז אולי, זה לא על להכניס את הרוח לחומר, אלא על לוותר על תפיסת הנפרדות בין רוח וחומר. אולי, זה לא על לבטל את הטבע האנושי ולהילחם בו, לא על לשים כמטרה לחיות רק מתוך הטבע האלוהי שלנו, לא על לצמצם את הפער ולהילחם בו אלא על, לאפשר קיום מתוך הטבע האלוהי והטבע האנושי כאחד, באחווה. מה אם, הם מתקיימים בו זמנית? כשאנו כועסים, אנו לא מפסיקים להיות הוויות. כשאנו עוברים חוויה מיסטית מרטיטה, או חווים התעלות והכל נראה מנצנץ, עדיין יש לנו גוף ושדה אנרגטי שאולי מחזיק בכל מני כאבים ישנים וטראומות וחולפות דרכו אנרגיות דחוסות שיש בעולם. הגוף עדיין קיים בתוך עולם פיזי שבתוכו כל הזמן אנרגיה נמצאת בתנועה. תדרים ואנרגיות, הרוטטות בתדר גבוה ובו בעת אנרגיות דחוסות, קוטביות, שיפוטיות. הכל נע במישור הקיום ונע דרך גופים ונע דרך הוויות – שגופים וכל שהינו פיזי נמצא בתוכן. כל שעלינו לעשות זה לאפשר את התנועה ולהפסיק להילחם בה. המלחמה מעגנת בתוכנו את כל שאנו נלחמים בו ומצדיקה את התפיסה הרווחת במציאות כ-אני וכ-חיים. כשמאמצים אותה, התנועה נעצרת. זה קצת כמו ללחוץ על השלט, להקפיא את הסרט על המסך, ולהמשיך לשבת מולו מתוסכלים שנעצר ולמה הוא לא ממשיך ומה עושים עכשיו. זה בידיים שלנו. תרתי משמע.
הדואליות הקיימת בעולם הפיזי הולכת יד ביד עם דואליות הקיימת בתוכנו. שנים נלחמתי בה וניסיתי לגרום לאחת להיעלם ולהישאר רק עם זו שהעדפתי כטובה יותר. ואני קולטת כעת, את מידת האנטגוניזם והתנגדויות הקיימות כלפי עולם הרוח והתודעה, לא רק בקרב אלו התופסים אותן כהזויות אלא גם בקרב המאמינים, שמתוסכלים מהפער הזה שהינם חווים. כמה אנחנו מטפחים באופן לא מודע יחסי אהבה-שנאה עם תורות, שיטות, כלים טיפוליים, מורים רוחניים שמבטיחים הבטחות וכועסים למה זה לא עובד לנו?
אז נכון שיש פה לאן להתרחב בדיון על זה. כאן אני מביאה רק היבט מסוים של זה, כהזמנה להתבוננות ולהיות בשאלה.
האם אפשר להפסיק לחוות את הטבע האנושי לחלוטין בעודנו כאן? האם אפשר לחוות את הקיום הפיזי אך ורק כהוויה חסרת גוף? בעיקרון כן, יש לא מעט כאלו כאן אבל זו חוויה שונה. תקלטו. אפשר לאכול גלידה בלי גוף? אפשר לעשות אהבה בלי גוף? אפשר לצעוק על מי שחתך אותך בכביש בלי גוף? אולי נזכור שבחרנו לבוא לחיים האלו עם גוף! ולא רק זה, בחרנו בגוף הזה ספציפית. מעניין מה ידענו כשבחרנו בו? מה ביקשנו להתנסות ולחוות, להיות ולעשות באמצעותו? ומה נוכל לבחור כעת? אולי משהו אחר? כי, מותר. יש לנו בחירה חופשית גם כאן וגם כעת. ברגע זה ממש ובכל רגע.
בתוך כל זה, יכול להיות שלום. שלום שהינו בלתי תלוי בנסיבות חיים שישתנו קודם. שלום שאינו מצריך לבטל ולמגר את הטבע האנושי אלא קיים גם בתוכו שכן, איננו נפרד ממנו והינו מצב הוויה שאפשרי להיות בו בגוף.
כשמוותרים על המלחמה בין הטבע האלוהי והטבע האנושי מבינים שמעולם לא היה צורך בה. השלום כבר קיים. הוא קיים בכל. בטבע האנושי והאלוהי כאחד. קיים בפער ביניהם שלא באמת קיים אלא רק הרגיש כך, מתוך תפיסה דיכוטומית שיש הפרדה. שהטבע הרוחני והאנושי נפרדים זה מזה. אולי הם לא? אולי הכל אחד?
עצם המחשבה: אני או זה או זה, מבוססת על נפרדות בדיוק כמו המחשבה: אני גם וגם. אם הנפרדות אינה באמת קיימת, אז הכל אחד. והטבע האלוהי והטבע האנושי מתקיימים בו זמנית כאחד ואולי אין מה ליישב כפער אלא ליישב בתפיסה אודותיו בלבד?
אז אולי השאלה יכולה להפסיק להיות איך ליישב את הפער, אלא איך לחיות בשלום מתוך שלמות כל היותי בעולם הפיזי? אולי נגלה שמהות היותנו נוכחת גם בתוך הכאוס ולא מתערערת ממנו גם אם זה מרגיש כך.
שאלה מתבקשת בשלב זה באופן מאד טבעי למיינד שלנו היא: אבל איך עושים את זה?
אין לי תשובה אחת בלבד לזה. יש רבות. רק אומר, שלא תמיד נדרשת פעולה. ואם כן, רצוי לתת לה להיות הצעד האחרון. תחילה לנשום. להיות. לתת רשות לכל דבר להיות. לנשום. לאפשר תנועה. להניח שהשלום בי ולתת לו להיות נוכח. לא כרגש. כמצב הוויה להיות בו בגוף. עם הגוף. עם הנשימה. לטפח זאת מדי יום להפוך להיות מצב טבעי, בקצב שלך. וכן, יש עוד הרבה דברים לעשות ולתרגל אבל זה לפעם אחרת.
כרגע, אני מציעה רק לנשום בתוך ומול כל דבר. מול כל דבר שחושבים, מרגישים, חווים, פוגשים. רק לנשום. להיות בתוך הגוף ולנשום. לאפשר תנועה. לאפשר לשלום להראות את עצמו וכמה הוא נוכח בתוך הכל. לא להילחם, לא להתנגד. לתת רשות לכל מחשבה ורגש להיות. ולנשום. מותר הכל. מותר הכל. מותר הכל. זה לא אומר עלינו כלום! זה לא משהו לשפוט אותו! מותר הכל. אנחנו לא מפסיקים להיות מי שאנחנו במהות בגלל הכעס הזה עכשיו. אין בזה דבר לשפוט אותו. אין בך דבר לשפוט אותו. אין בך דבר שגוי. הכל בסדר בך. הכל בסדר בך. הכל בסדר בך. There is nothing wrong with you. אולי נאמר זו לעצמנו עכשיו כמה פעמים ברצף? וננשום תוך כדי. ונפנים את זה. ונבחר לזכור את זה.
There is nothing wromg with me
ועל כל הפעמים שחשבנו והרגשנו אחרת, אפשר לסלוח כעת. אני מצטער.ת, אנא סלח.י לי, אני אוהב.ת אותך, תודה.
