די לדאוג

די לדאוג

מאמר מאת טליה פרנקל

 

 

 



איך מפסיקים לדאוג?



מה זו דאגה? מה מביא אותה להיות כל כך נוכחת בחיינו ואיך מפסיקים אותה?

דאגה היא סוג של פחד בתחפושת. היא גוזלת מאיתנו כל כך הרבה אנרגיה, ולא רק שאינה מועילה כלל, ההפך, היא מושכת בדיוק את האנרגיה שאיננו רוצים לחיינו. כשאנו דואגים, התודעה שלנו בפחד ממשהו שיקרה בעתיד. אנחנו לא נוכחים ברגע הזה. והרגע הזה, הינו הרגע היחיד שבו אנחנו משנים. העבר כבר קרה. העתיד משתנה כל הזמן. הרגע הזה – הוא הרגע שבו אנחנו הווים. משפיעים. מחוללים שינוי. יוצרים מציאות חדשה

כשאנו דואגים, אנו לא נוכחים
כשאנו דואגים, אנו לא מכירים במי שהננו כיוצרים
כשאנו דואגים, אנו דוחים אפשרויות אחרות לחיים

התבלבלנו בין דאגה לאכפתיות. במיוחד הורים, וזה לא אותו הדבר. באנגלית יש הבחנה ברורה בין שתי משמעויות אלו: take care # worry. בתודעה הקולקטיבית קיימות האמונות: "אמא דואגת לילדים שלה" או "אבא דואג לילדים שלו". הפכנו זאת לחלק אינטגרלי מתפקיד של הורה גם אם הילד כבר בן 30. ואז, אם אנחנו לא דואגים, זה אומר שלא אכפת לנו או שאנחנו לא אוהבים מספיק. מה אם אפשר לסמוך עליהם שהם יודעים? יודעים מה טוב להם. מה תרומה עבורם. ולתת להם לבחור וללמוד מההתנסויות שלהם. לסייע, לתרום, להקשיב ולייעץ – כן בטח, ובד בבד, לשחרר את הניסיון לשלוט בבחירות שלהם ולדאוג להם. מה אם כך נעצים אותם, ונראה להם שאנו סומכים עליהם ושהכל בסדר? מה אם כך גם נלמד אותם לסמוך על עצמם, מה זה יצור עבורם? וכמה אנרגיה זה יפנה עבורנו, לטובת כל מה שביכולתנו ליצור ולהיות בעצמנו תרומה בעולם?

האם דאגה אדיבה עבורנו? ממש לא. ועבור האדם האחר? ממש לא. האם בדאגה לו אנו אומרים "אני סומך עליך?" או בדיוק ההפך? האם בדאגה אנו משדרים אמון או פחד? הדאגה לא רק שאינה מקדמת היא חוסמת. זוהי אנרגיה דחוסה, כבדה שמתחזקת וממסדת פחד. פוגעת בהתקדמות, בעשייה, במימוש, ועוטפת אותנו או את מושא הדאגה שלנו, באנרגיה חוסמת ומגבילה. אנרגיות נמשכות לאנרגיות דומות. מה נרצה למגנט? נסיבות שמותאמות לפחד או לאהבה ובטחון?

כשדואגים לאדם אחר זה כמו לעטוף אותו בפחד. במקום לדאוג, מה אם אפשר לעטוף אותו באור או את עצמנו או את המצב. למשוך אור, לעטוף הכל באור, לראות את הנושא פתור לגמרי ולשחרר ליקום להביא פתרונות, שאפילו לא דמיינו שאפשריים, וכך למשוך אנרגיה חיובית מאפשרת שינוי? מה זה יצור?

כמה אנרגיה אנחנו משקיעים בדאגה בלתי פוסקת שלעתים מדירה שינה מעינינו, במקום ליצור את החיים ואת העתיד שאנו רוצים? ומה אם זו אולי הסחת דעת שבחרנו בה, כי אי שם בעבר החלטנו שליצור את חיינו ולהתמקד בעצמנו – זה מפחיד? אז איזה יופי שיש סיבה מוצדקת ולגיטימית לא להתקדם עם חיינו ולדשדש בביצת הדאגה במקום…מה אם אפשר לבחור אחרת?

לפחד ודאגה יש מכנה משותף. שניהם מבקשים שתאמינו לתסריט שטרם קרה. הפחד – מבקש שתאמינו לתסריט הגרוע מכל. האמונה – מבקשת שתאמינו לתסריט הטוב ביותר. לאיזה קול תעדיפו להקשיב? ומדוע אנו מייחסים בכזו קלות יותר אמת לקול של הדאגה והפחד מאשר לקול של האמונה? ומה אם אפשר לבחור לדלג מ-A ל-B ולעלות על נתיב של אמון בטוב? מה זה ימגנט לחייכם?

אמון

אם נסכים לבחור באמון ואמונה ונתחבר למהות האמיתית שלנו, נדע כי אין באמת ממה לדאוג. מעולם לא היה. האם להוויה אינסופית, כל יכולה, מאסטרית, בלתי מוגבלת – יש ממה לדאוג? עם מה אתם מזוהים בתור מי שאתם, עם מי שאתם באמת? או עם מה שעיני הגוף מראות לכם? עם מציאות פיזית שמלמדת ומטיפה שאנו מוגבלים? האם עכשיו הזמן להכיר בכל מי שאתם באמת, להשיל את תודעת הפחד הקולקטיבי ולחיות מתוך המהות? להכיר ביכולתכם ליצור כל שתבקשו ולאפשר לחייכם להיות מלאים בשמחה, קלילות, מימוש, וכל יתר המתנות המופלאות שיש ביקום עבורכם? התבחרו בזה כעת? ואם לרגע עוברת מחשבה לגבי איך זה יכול לקרות? תוכנית פעולה, מה אני צריך לעשות עכשיו? וכו'…שחררו. רק תבחרו. ותנו ליקום להביא את כל היתר. מה יותר קל מזה? מה אם הבעת כוונה ממש עכשיו של: "אני בוחר/ת להיות כל מי שאני באמת, וליצור את חיי באמון ובקלות" – זה הצעד הראשון?

אז מה מדאיג אתכם היום בחייכם? מי מדאיג אתכם? האם תסכימו ממש ברגע זה לוותר על הדאגה ולו לרגע, ולעטוף את האדם או המצב או הנושא הזה באור ואהבה. ממש דמיינו זאת. את האדם שאתם דואגים לו או את הנושא שמדאיג אתכם עטוף בכדור של אור ופתור לגמרי! החליטו שזה כך, ותנו אמון שזה כבר פתור. שאין ממה לדאוג. שחררו את הדאגה, הביעו כוונה לוותר עליה. בחרו באמון. היום. וכל יום מחדש. ופתחו את כל הדלתות ליקום להראות לכם מה עוד אפשרי.

תודה שהיית איתי.
באהבה, טליה

כל יום מחדש וותרו על הדאגה ובחרו להיות מי שאתם באמת
ומה זה ייצור עבורכם? ספרו לי…

המאמר הזה מובא באהבה רבה 
אשמח לשמוע אם זה תרם לך
אפשר לכתוב לי כאן>>
 
ואם מכירים מישהו שזה יכול לתרום לו,
אפשר לשתף בשמחה

תודה ♥ טליה