מה אם טעויות זו המצאה?

מה אם טעויות זו המצאה?

מאמר מאת טליה פרנקל


איך טעיתי?!


האמנם?

שמתם לב כמה זמן אנחנו משקיעים בחרטות והלקאות על העבר במקום ליצור את החיים והעתיד שאנו מבקשים לממש? מה אם "טעויות" זו אחת ההמצאות הגדולות במציאות הזאת? לפחות כך זה עבורי.

פעם זה היה אחרת. פעם הייתי אלופת החרטות הגדולה ביותר עלי האדמות. התבוססתי בביצה של אשמה על כל מה שאמרתי או לא אמרתי, עשיתי או לא עשיתי. הספקתי או לא. כל כך הרבה אנרגיה! ועוד על מה?! לקח לי הרבה זמן לקלוט שאין דבר כזה טעות או כישלון. זה לא אמיתי. אלא אם כן החלטנו שכן.

כל רשימה שאנו מחזיקים לגבי איך הדברים אמורים להיות, יוצרת אכזבה ותחושת כשלון בכל פעם שאנו סוטים ממנה. כל תוצאה שמתרחשת בשונה מאיך שציפינו והשתוקקנו שיהיה, יוצרת לרוב תגובה אוטומטית של הסקת מסקנה שאנחנו לא בסדר. האמנם? מה אם אין בנו דבר לשפוט אותו והכל זה רק נקודות מבט? לכל בחירה יש השלכה כי כל בחירה יוצרת. אנחנו יכולים לשפוט את מה שנוצר או להכיר באנרגיה ובעוצמה שלנו כיוצרים גם אם מה שיצא זה ערימת חרא גדולה. כן. גם זה מצריך הרבה יצירתיות ואנרגיה. במקום לשפוט את מה שנוצר בשונה ממה שציפינו או רצינו, אפשר עדיין להכיר ביוצרים המדהימים שאנחנו ופשוט – לבחור מחדש וליצור חדש. אם אין נכון/לא נכון טוב ורע וזה רק מה שזה – האם לטעויות יהיה קיום?

כל "טעות" שהפכנו לאמיתית
מרחיקה אותנו ממודעות ואפשרויות חדשות לחיים


אנו נולדים למציאות שמטפחת שיפוטים וקוטביות במונחים של: נכון/לא נכון, טוב/רע. צודק/לא צודק. כבר בינקות אנו לומדים סוג של שכר ועונש בהתאם לעמידה שלנו בציפיות של אחרים ולו בהקשר של :"איך עושה פרה?" או "תהי ילדה טובה!" ולומדים שיש תשובה נכונה ולא נכונה ואו שנקבל מחיאות כפיים או שלא, בהתאמה. על בסיס זה, כבר בגיל מאד צעיר נולד צורך מתמיד בחישובים מנטליים מפרכים לפני כל בחירה או פעולה שלנו, כדי להבטיח מראש ש "לא נטעה" ונזכה לפרס המיוחל. כמה חופש יש בזה? לא הרבה. בעיקר כאב ראש …

כל טעות שקנינו כאמיתית מסיחה אותנו ממודעות, בחירה ויצירה, משאירה אותנו בתודעת עבר וגם, יוצרת פחד לבחור, לפעול ולהתקדם.  הופכת להיות משקל שאנו נושאים שכובל אותנו ומגביל את החופש שלנו לנוע וליצור את חיינו. הרי אם טעינו פעם אחת, זה יכול לקרות שוב לא? ברור. או אולי לא?

כשהייתי בת 12 בערך, אימא שלי חלתה בסרטן ולא הרבה אחרי כן גם אבא שלי. הם נפטרו בגיל מאד צעיר. הייתי בת 17 וחצי כשאבי נפטר ובת 22 כשאמי נפטרה. הרבה שנים החזקתי באשמות רבות ומגוונות בהקשר הזה. לקח לי שנים לרפא את המקום הזה ולקבל בהירות של התרומה שהיינו זה לזה ועל חלקם, במי שלימים הפכתי להיות ושבעצם כבר בחרתי להיות אז, עוד לפני שהכרתי בזה: הילרית, מורת דרך, עם שליחות בעולם הזה.

כבר הרבה שנים שאין בי חרטה יותר או אשמה. אני בקבלה מלאה ובשלום עם העבר, שכבר אינו הסיפור שמגדיר אותי יותר. הוא פשוט – עבר. החרטה והאשמה אינן יכולות יותר להסיח אותי יותר מלהיות אני. מלהיות, כל שביכולתי להיות בחיים האלו. אני לא מאמינה להן יותר. אני יודעת שאינן דוברות אמת.

כל בחירה יוצרת. יוצרת מציאות כלשהי. היא לא נכונה או לא נכונה. היא מה שהיא ואין בה דבר לשפוט אותו אלא לקבל ממנו מודעות וללמוד ממנו. גם אם מה שיצרנו מתוך הבחירות שלנו לא בדיוק יצא כפי שהיינו רוצים, אפשר פשוט לבחור אחרת וליצור חדש, בלי לשפוט את מה שכבר נוצר כחיובי או שלילי ולהתחרט עליו. מה עכשיו אני בוחר/ת כחיי?

האשמה שלוחשת באוזן אינה דוברת אמת
וגם לא החרטה שלוחשת באוזן השנייה

במקום להאמין להן תשאלו:
מה טוב בי שאני לא קולט/ת?

אולי נעשה תהליך קטן יחד?
בואו תאפשרו כעת לחרטות העבר שלכם לעלות. לכל מה שהגדרתם כטעות שלכם. גם אם אתם לא מבינים מה עולה. אנרגטית, הביאו את זה למולכם כעת. ועכשיו, ככל שאתם מוכנים, אולי תקבלו את עצמכם מול זה? אולי תסכימו להכיר בכך שאין באמת על מה לסלוח? אפילו אם זה רק ב- 1%, זה אחוז אחד יותר ממה שהיה קודם וזה מבורך. ואולי גם תסכימו לקבל את עצמכם ולו ב- 1% יותר מלפני שנכנסתם למאמר הזה? ותסכימו לקלוט מה טוב בכל מה שקרה שם, שעד היום לא קלטתם. בחרו מחדש ממש עכשיו לשחרר היאחזות בכל הסיפור הזה וכל מה שכובל אתכם אליו והיו לגמרי כאן. בקבלה ושלום עם עצמכם. עם העבר שלכם. הוא רק עבר. הוא מעולם לא הגדיר את מי שאתם. זה רק סיפור, אחד מתוך אינספור סיפורים אחרים שהייתם הגיבורים הראשיים בהם. תנשמו. אתם מעבר לכל זה.

אם אתם תוהים איך לעשות זאת, איך לשחרר? איך לקבל? איך לסלוח? זה לא משהו לוגי וזה לא חייב להיות תהליך ממושך. התחילו עם בחירה בזה. כל יום עוד קצת. זה כבר יפתח דלת לשינוי.

אז, מה אם מעולם לא היה על מה לסלוח באמת? מה אם אתם חפים וראויים לאהבה ולכל הטוב שביקום מעצם היותכם – אתם. אז אם עכשיו הזמן לשחרר את כל החרטות וה- "טעויות לכאורה" הללו, פשוט הביעו כוונה: "אני משחרר/ת את כל זה עכשיו" ותנו לאנרגיה הזו להשתחרר. הבחירה שאתם עושים עכשיו, מתחילה ליצור ריפוי ושינוי ברגע זה ממש. בחירה יוצרת מציאות. מה אם אתם מדהימים וכל כך לא מה שהפכתם את עצמכם להיות מהסיפור שזה עתה נתתם לו להשתחרר? אולי הגיע הזמן להכיר בזה?

בהוקרה על היותך,
טליה

המאמר הזה מובא באהבה רבה
אשמח לשמוע אם זה תרם לך
אפשר לכתוב לי כאן>>

ואם מכירים מישהו שזה יכול לתרום לו,
אפשר לשתף בשמחה

תודה ♥ טליה