מתקיעות להתקדמות

מתקיעות להתקדמות

מאמר מאת טליה פרנקל


כמה פעמים הרגשתם 
תקועים?

ואם הייתי אומרת לכם,
שאתם לא תקועים באמת כפי שנדמה לכם
ושיש דרך אחרת לראות הכל – האם היה בזה ערך?

תקיעות. מילה אחת. עולם שלם של רגשות מעיקים. מה אם, לא משנה כמה זה מרגיש מציאותי – זה לא אמיתי? התבלבלנו להאמין שהרגשות שלנו משקפים את מה שאמיתי. הם לא. זה רק רגש. שינוי מתרחש כל הזמן. שינוי זה הדבר הקבוע היחיד שישנו.

מה אם כל בחירה יוצרת חדש מידית, גם אם טרם קיבל ביטוי גלוי לעין?

למה שתעדיפו להאמין למציאות של מראית עין שעדיין לא משקפת את השינוי,
במקום להאמין לשינוי שמתהווה, שמבקש מכם אמון?

רגע לפני שאנחנו מתחילים, אני מזמינה אתכם לנשום עמוק. ולתת לכל האוויר לצאת לאט לאט. ותעשו זאת שוב. עכשיו, הביאו את המודעות שלכם לכל מקום או תחום בחייכם בו החלטתם שאתם תקועים או אתם מרגישים תקועים. מה עולה? איפה זה פוגש אתכם? אולי בעבודה? אולי במימוש העצמי שלכם? אולי בזוגיות או באין זוגיות? אולי עם כסף? אולי עם הגוף שלכם? ולרגע פשוט נהיה בזה.

אילו רגשות המילה תקיעות מעלה: תסכול? כעס? אשמה? חרטה? לחץ? חוסר וודאות? עצבות? ומה המכנה המשותף של כל אלו? שהם לא כל כך נעימים לנו. עובדה. זה לא כיף להרגיש תקועים. אך זה שאנו מרגישים זאת, לא הופך זאת לאמיתי. זה רק רגש, שאנו נותנים לו הרבה משמעות וכוח להסיח אותנו ממודעות וממה שבאמת מתרחש. וגם, יש לנו בחירה מה לעשות מולו ויכולת לשנות הכל.

כל דבר יכול להיות הזמנה עבורנו להרחבת מודעות, לשחרר מהמטען הישן שאנו מחזיקים ולקלוט לאן הלכנו לטייל – ולחזור לעצמנו. גם המצבים הכי מתסכלים והאנשים שהכי מעצבנים אותנו – אפשר לראות בזה הזמנה להעצמה ותודעה במקום להיות באפקט של זה ולתת לזה לשלוט בנו. 

המציאות הפיזית של העולם הזה, מלמדת אותנו לחשוב לינארית במונחי זמן ומרחב. אנחנו לומדים מגיל צעיר שכדי לעבור ממקום למקום צריך לנוע פיזית עם הגוף. אנו לומדים ששינוי, זה משהו שיש לו ביטוי ברור כלומר, הוא חייב ללבוש צורה כלשהי ולהיות מדיד באופן שמעיד על עצם התרחשותו בעוד שאם הוא לא כזה ואין אינדיקציה ברורה לכך שמשהו השתנה – כנראה שלא קרה דבר ונשארנו באותו מקום. האמנם?

אנחנו מחזיקים אמונות באופן לא מודע בכמות אינסופית. נקודות מבט שחוסמות ומגבילות אותנו. חלקן אספנו ויצרנו בחיים אלו, חלקן גם ירשנו מההורים שלנו, בד.נ.א שלנו, חלקן קנינו מאנשים אחרים או ספגנו מתוך מסגרות השתייכות קולקטיביות כמו: החברה, התרבות המקומית, המגדר וכמובן, מכל המסע שלנו מעבר לגוף הזה.

חלק מכל אותן אמונות יושב בתוכנו כמבנים של תבניות התנהגות מקובלות בחברה אליה אנחנו משתייכים ובמלים אחרות, סוג של רשימות מכולת של איך אנחנו אמורים להיות וליצור חיים "נכון" בעולם הזה. וכך אנו יוצרים רשימות מרובות סעיפים ורק כשנסמן V ליד כל אחד מהם ובהלימה לגיל הרלבנטי, אז נדמה לנו שנרוויח את הכבוד וההערכה והמקום והשייכות שלנו בעולם. למשל, אם החלטנו באופן לא מודע או לימדו אותנו, שעד גיל X עלינו להיות בזוגיות, עם תואר ועם עבודה קבועה, ועד גיל Y להיות כבר הורים, עם עבודה עוד יותר מצליחה וגם בעלי דירה משלנו וכו' – אז, אם זה לא כזה ואנו לא תואמים לתבנית הזו – אז "נכשלנו" ואנו מרגישים תקועים, מתוסכלים, בשיפוט עצמי ובחוויה של שיפוט מאחרים. כשאנו רואים את עצמנו מתוך מה שכבר החלטנו שמצופה מאיתנו להיות ולהשיג – זה לא כיף.

כמה אי רציונליים אתם יכולים להיות עם הבחירות שלכם לחיים, באופן שינפץ כל תפיסת מציאות מגבילה שאימצתם ויוציא אתכם לחופשי להיות אתם! ולעשות מה שמלהיב אתכם באמת? או שאולי עדיף להיצמד לתבנית "נכונה"?

לפעמים יש בתוכנו השתוקקות מאד גדולה, כמיהה אדירה להיות משהו שאין לו אפילו שם. זה יכול להרגיש גם כמו געגוע למשהו לא ידוע. אולי כי אנו זוכרים שפעם כבר היינו זאת ועשינו זאת בחיים אחרים, אולי כי יש בנו זיכרון של בחירה עתיקה שלנו ואולי פשוט ידיעה של מה שאנו מסוגלים ליצור ולממש בחיים האלו. לפעמים אנו קוראים לזה היעוד שלנו. שליחות. מה שבאנו הנה לעשות. להיות. וכל עוד זה בגדר תעלומה, אנחנו מרגישים תקועים ומתוסכלים. מדבר אליכם? כמה זמן, אנרגיה ומאמץ אנו משקיעים בחיפוש אחר "הגביע הקדוש" של ההגדרה המוחלטת והאולטימטיבית של היעוד שלנו ותוך כדי חווים תסכול, חוסר סיפוק, כעס, אכזבה, החמצה, תקיעות.

מה זה בכלל יעוד? יש כל כך הרבה בלבול, הגדרות, נקודות מבט מקובעות ושיפוטים במציאות הזו לגבי יעוד. הפכנו אותו ואת החיפוש אחריו להיות כה משמעותי, שרק כשנגלה אותו, אז נוכל לממש את עצמנו בחיים האלו סוף סוף! נדמה לנו שעלינו להיצמד למה שבחרנו לפני שבאנו הנה – האמנם? איפה הבחירה שיש לנו ממש עכשיו ובכל רגע כהוויות האינסופיות שהננו באמת?

ההתמסרות הזו ל"חיפוש" כל כך מייגעת
ומרחיקה אותנו מלקלוט – מה כבר יש לנו ותמיד היה
שזה את עצמנו – האמיתי – וזה עולם ומלואו!
ומה אם זה מספיק? מה אם עצם היותכם – כבר משנה את העולם?
ועכשיו, מה ילהיב אתכם לעשות? 

אנו מחפשים כל הזמן את זה שאין לו שם כרגע אבל שכשנדע מהו סוף סוף, רק אז נוכל לנוח ולדעת שמקומנו בגן עדן מובטח ולהיות מאושרים בחיים האלו. עד אז, התסכול והתקיעות שולטים ביד רמה וכמו מבטיחים שלא ננוח ושנמשיך לחפש ובסוף יום אחד זה יקרה. אי שם בעתיד. כמו שלימדו אותנו מגיל צעיר בכל כרטיסי הברכה בימי הולדת, שיום אחד החלומות יתגשמו, בעתיד, לא עכשיו.

מה אם אפשר פשוט לבחור בחיים מאושרים? בעשייה של מה שמשמח אתכם היום, וכל יום? מה אם אפשר ממש עכשיו לבחור באושר, בחופש להיות אני, בחיים של חגיגה וגם – להיות תרומה בעולם מעצמם היותנו – בלי קשר למה אנו עושים?

מה אם, התרומה שאתם יכולים להיות בעולם רק מעצם היותכם אתם – כבר הינה אדירה! רב ממדית, חגיגה של צבעים ואפשרויות שמתממשות ומשתנות ונמהלות זו בזו ויוצרות עצמן מחדש שוב ושוב בתמהיל מופלא של תרומה מהממת לעולם שאתם? האם תרצו לצמצם את כל זה למילה אחת? הגדרה אחת?

מה שחשבנו והגדרנו כיעוד – מגביל ומצמצם את מה שבאמת אפשרי עבורנו להיות. "כל הגדרה – בהגדרה – זו מגבלה". מה במקום זה? להיות פתוחים לאפשרויות ובשאלה מתמדת של "מה עוד אפשרי עבורי ליצור, להיות ולממש שיתרום לחיי ולעולם? – ולתת למודעות לבוא. לא לחפש תשובות. איך יהיו החיים שלכם, כשאתם ממשיכים להפתיע את עצמכם כל פעם מחדש מכל העוצמות והמתנות שמתגלות בכם ומהאפשרויות המופלאות שנכנסות לחייכם ומרחיבות אותם? תמיד אפשר לחזור ולבחור בתסכול וחוסר סיפוק ועבודה קשה (כי זו ברי גם בחירה)…או שהספיק מזה?

תקועים? תשאלו – איזה שינוי יש כאן בשבילי שאני לא קולט/ת?
העסק תקוע? תשאלו אותו – איך אתה מבקש להשתנות? ותשחררו…מודעות תבוא

מה אם "תקיעות" זו הזמנה לשינוי
ולאפשרויות מופלאות אם רק נאפשר לעצמנו לקבל?

בנימה אישית: 

הרבה שנים עבדתי במסחר בינלאומי ולאחר מכן בחברת היי טק. למדתי תואר ראשון כלכלה ותואר שני מנהל עסקים ובמקביל לעיסוק היומיומי שלי, טיפלתי באנשים כל רגע פנוי ובהמשך גם הנחיתי סדנאות. בשלב מסוים התעורר בי תסכול גדול כי מאד רציתי להתמסר לעשייה רוחנית-תודעתית ופחדתי. פחדתי לוותר על מה שהחזקתי בו מקור לביטחון שלי, ועל אחת כמה וכמה כגרושה עם ילד ומפרנסת יחידה. ידעתי בכל רמ"ח אבריי שיש כל כך הרבה מעבר לכל זה שאני יכולה להיות ולתרום בעולם ועם זאת, לא הייתי מסוגלת לקום ולעזוב. זה העלה בי תסכול, כעס, תקיעות, ובעיקר אשמה. למה? כי ידעתי שאני יכולה להיות יותר ולעשות יותר והרגשתי שאני מבזבזת את חיי. לא הכרתי בערך של מה שאני כבר עושה. לא הכרתי בערך של העיסוק הזה (שקראתי לו אז "ארצי") כמרחב של הבשלה, למידה והתפתחות עבורי, שהיה לו חלק חשוב בבניית תשתית אינה לכל מה שכבר התהווה בי ועמד לפרוץ בגדול. למען הסר ספק, אהבתי מאד את העבודה שלי, אך זה לא הקל על התחושות.

אני מאמינה בערך של הקשבה למה שעולה בנו ובהתבוננות בזה. כשהסכמתי להתבונן, גיליתי הרבה דברים. גיליתי שהיה בי פחד להיות בגדולה שלי. בעוצמה שלי. פחד מלפרוץ. פחד מכישלון ובו בעת פחד מהצלחה. גיליתי גם שהיה בי פחד כלכלי קיומי וחוסר אמון בעצמי וביכולת שלי להתפרנס ממה שאני אוהבת כל שכן לחוות רווחה אמיתית (כמה מכם מאמינים שאי אפשר להתפרנס ולהצליח בגדול מלעשות את מה שאוהבים?). גיליתי שחיכיתי וחיכיתי לאיזה סימן מבחוץ, מסר, שיגיד לי שעכשיו זה הזמן, במקום פשוט לאפשר לעצמי לדעת. להיות בידיעה  האינסופית שיש לכולנו כהוויות. גיליתי שממש שנאתי את התקיעות הזו כשבעצם אהבתי את מה שאפשרה לי – להישאר קטנה ו"בטוחה".

גיליתי שחיפשתי ערבויות להצלחה
לפני שאבחר בה באמת
וכל עוד לא בחרתי – זה לא יכול היה להיווצר

יום אחד, הסכמתי להתבונן בכל השנים האלו בהן הייתי רגל פה רגל שם, ואפילו הלכתי רחוק יותר לעבר, למקומות בהן בכלל לא הייתה נדנדה שכזו, והתבוננתי על כל זה ממעוף הציפור ופתאום ראיתי כמה התעצמתי בכל הזמן הזה. כמה התרחבה המודעות שלי. כמה יכולות התפתחו בי. כמה התקדמתי, על אף שלכאורה הייתי באותו מקום במונחים ארציים. פתאום ראיתי את הפער בין התקדמות כפי שהיא נתפסת במישור הקיום הפיזי להתקדמות במובן הרחב שלה והתמלאתי בהכרת תודה עצומה ומרגשת, באופן שאני ממש זוכרת זאת עד היום.

מה שעוד ראיתי, בחיזיון מרגש ממש, שאני כל כך קרובה לקצה של הצוק ושאם רק אבחר לשחרר את כל הפטפטת הפנימית וקולות הספק והפחד ופשוט אבחר לעשות את הצעד הבא – לא רק שלא אפול, גשר של זהב יבנה מתחת לרגלי ויישא אותי הלאה. בעיני רוחי ראיתי את זה קורה וזה היה מפעים ומרגש כל כך שמלים לא יכולות לעשות עם זה חסד.

פתאום נרגעתי. הבנתי שכל רגע ורגע מהדרך שלי היה כל כך מהותי והביא אותי למקום הזה. ראיתי גם שבדרך הזו, עזרתי לכל כך הרבה אנשים למצוא את הדרך שלהם, ושקיבלתי אינספור מתנות שהביאו אותי למי שהפכתי להיות. ראיתי שלמדתי לעשות מיליון דברים בבת אחת. למדתי לקבל הערכה מאחרים. זו הייתה חוויה חדשה עבורי כי לראשונה הסכמתי לקבל. גיליתי שאני יכולה להיות מאד מקצועית ולדבר מול קהל ולהיות נחושה ואסרטיבית – ולהאמין בעצמי. למדתי על ראויות. 
 

קלטתי שבכל פעם שאנו הולכים ל-"אולי אני לא מספיק טוב/ה"
זה רק סיפור, תירוץ שאנו משתמשים בו, כדי לא לבחור לגדול
.


למדתי שאני המקור לביטחון שלי ולא תלוש משכורת. שאני היוצרת והמובילה של חיי ולא החיים מובילים אותי, ושאני יכולה לבחור הכל ובתזמון שיהווה תרומה עבורי, ומה זה משנה אם זה ייקח עוד יום או חודש או שנה? בינתיים אני יכולה פשוט ליהנות מהדרך, להוקיר עליה. ואני כבר אדע מתי. ואיך. ומה. את הכל. וזה מתחיל ב- לבחור.

אז בחרתי פשוט להיות ועם הבחירה הגיעה שלווה. תחושת חופש. כל התסכול התפוגג והתאהבתי מחדש בחיי. ולא הרבה לאחר מכן קמתי יום אחד בבוקר וידעתי שהיום אני מתפטרת ומתמסרת לכל הדרכים בהם אני יכולה להיות תרומה בעולם. לא הייתה לי שום רשת ביטחון אז. לא היו לי ערבויות. אבל היה לי את הדבר החשוב מכל. אמון וידיעה עמוקה שהכל בסדר. לא מתוך "יהיה בסדר" שאנו אומרים תכופות כלאחר יד. אלא ידיעה עמוקה שהכל בסדר באמת. שאני יכולה לגמרי לסמוך על עצמי ושאדע מה לעשות – וזה היה רגע מכונן ששינה את כל חיי. התפטרתי והתמסרתי למה שאז עוד לא היה לו שם ושמאז, אני מאפשרת לו להתרחב ולגדול וללבוש כל מני צורות מפתיעות כמו המרחב הזה שיצרתי – וזה רק נהיה מופלא מיום ליום.

כשאנחנו מתחילים להתנהל מתוך התודעה האינסופית כמי שהננו באמת, אנו קולטים מעבר למה שהעיניים רואות והמחשבות אומרות והרגשות מרגישים. ברייקי קוראים לזה תודעת מאסטר. 

מה אם אפשר להתעלות מעבר למה שעיני הגוף מראות לנו, מעבר לקולות של הספק והתסכול שיושבים לנו על הכתף ולוחשים באוזן שיפוטים, מעבר לתגובות הסביבה שהפכנו יותר אמיתיות ממה שאמיתי באמת, מה אז אולי נגלה? אולי, שכל הזמן הזה שהיינו בטוחים שאנו תקועים וששום דבר לא השתנה, בעצם, הרחבנו מודעות, גילינו הרבה על עצמנו וידענו מה אנחנו עושים.

לרגע, התבוננו כעת שוב בכל המקומות בהם אתם חשים תקועים. כמה זמן זה כבר נמשך כך? חודשים? שנים? הסכימו לרגע להסיר את משקפי השיפוט דרכם התבוננתם בזה עד היום ובמקומם הביטו על כל זה ממעוף הציפור, מלמעלה. והסכימו לראות כעת אך ורק את כל מה שזה איפשר לכם לקבל ולדעת. מה אתם יודעים? מה הערך בזה? ממש תעצמו עיניים ותתבוננו ממעל על חייכם ותשאלו: מה קיבלתי דרך כל זה? איך זה העצים אותי למי שהפכתי להיות היום? מה טוב בזה שאני לא קולט/ת?

האם עכשיו הזמן לשינוי?
הנה כמה הצעות:

  1. די לשפוט. הסכימו לוותר על כל שיפוט שיש לכם. שחררו את השיפוטים והמסקנות שאתם מחזיקים. היפתחו לאפשרות שאתם לא תקועים באמת. שנו את נקודת המבט הזו ותראו מה זה ייצור. היכן שאתם מחכים לשינוי גלוי כדי לשנות את נקודת המבט – זה לא יקרה. זה עובד הפוך.

  2. (אם אתם אמיצים) תשאלו : מה הערך בזה עבורי? הסכירו להכיר בכך שיצרתם את זה בדיוק כזה. אין בזה דבר לשפוט אותו. זה הצריך הרבה יצירתיות. הסכימו לקחת 100% אחריות על חייכם ולבחור מחדש.

  3. איזה שינוי יש כאן עבורי? מה עוד אני יכול/ה להכניס לחיי?

  4. בחרו מחדש. מה תבחרו היום שישנה הכל?

    הביעו כוונה ממש עכשיו: "אני בוחר/ת להיות אני באמת. אני בוחר/ת ____


הבחירה הזו שאתם עושים ברגע זה
אומרת ליקום מה אתם מבקשים ליצור כעתיד שלכם 

ומתחילה תגובת שרשרת יקומית ליצור זאת עבורכם
אותי זה מרגש…

 

כשאנו שמחים ומאושרים ומוקירים תודה על כל מה שכבר קיים בחיינו, אנו מדגימים זאת בעולם ופותחים מרחב לאחרים לבחור זאת גם עבור עצמם – האם זה לא משנה את העולם? מה אם מעצם היותנו אנחנו תורמים זה לזה? בלי שזה קשור בעיסוק שלנו? מה אם מעצם היותנו, אנו שגרירים של מה שנבחר להיות ולהדגים? מה אם זה בסדר לעצור הכל עכשיו ופשוט לבחור באושר, בחופש פשוט להיות, ואז לאפשר לכם לקלוט בקצב שלכם, את כל הדרכים בהן זה יכול לבוא לידי ביטוי ביומיום של החיים שלכם? האם עכשיו הזמן לבחור בזה?

הרבה שנים לא בחרתי באמת. נוהלתי על ידי ספק, פחד, תסכול וחוסר וודאות. סירבתי להכיר בתרומה שכבר הייתי אז. ובתרומה שחיי היו עבורי בדיוק כפי שהיו. בפועל, היה בי חלק ש"אהב" את המצב בדיוק כפי שהיה. כל התקיעות שלכאורה, אפשרה לי להיות קטנה ובטוחה באזור הנוחות שלי. אז פיטרתי את התקיעות והתסכול מהתפקידים שנתתי להם ובחרתי להיות כל מה שאני יכולה להיות בחיים האלו. בלי לתת לזה הגדרות. והסכמתי לעוף באמת, לא רק בתודעה אלא גם בחיי היומיום. ומה נהיה מאז? אין לזה מלים. ומה אתם יכולים לבחור היום? מה אתם יכולים להיות שהעולם מחכה לו ולו מתוך המוכנות שלכם – לא לשפוט. פשוט להיות – אתם? מה אם האנרגיה הייחודית שלך ושלך – זה מה שהעולם זקוק לו כדי להיות מקום טוב יותר לכולנו? אתם חשובים. אתם חשובים. אתם חשובים. 

אז לסיום, מברכת אתכם בחופש להיות אתם. בחופש לדעת מה שעושה אתכם מאושרים ופשוט לעשות זאת. ביכולת להכיר כמה אתם עצומים ונפלאים בדיוק כפי שאתם. מברכת אתכם ביכולת להכיר בכל המתנות שקיימות בכם. בתרומה שאתם בעולם מעצם היותכם. ביכולת שלכם ליצור הכל ולהיות הכל מתוך החופש לבחור.

תודה שהייתם איתי.
מקווה שזה תרם
באהבה, טליה

 

משוחררים מתבניות וחסמים
בחופש להיות אני 

איך זה יהיה?

 

המאמר הזה מובא באהבה רבה 
אשמח לשמוע אם זה תרם לך
אפשר לכתוב לי כאן>>
 
ואם מכירים מישהו שזה יכול לתרום לו,
אפשר לשתף בשמחה

תודה ♥ טליה