חלק לא מבוטל מחיי ספגתי המון שיפוט מאחרים, שפטתי את עצמי כל הזמן והייתי אומללה. הרבה מזה נבע מכך שקניתי את כל מה שנאמר לי (במלים או במבט) ואת כל מה שחשבתי בעצמי – כאמיתי לגבי מי שאני. הפכתי את השופטים אותי ליודעים טוב יותר ממני מי אני, ובין אם הסכמתי אתם או נלחמתי בהם – זה ערער אותי והשפיע עלי.
כמה זמן, מאמץ ואנרגיה אנחנו משקיעים ביומיום של החיים בהצטדקויות, במגננות, במתקפות, במאבקים ומלחמות על נקודות המבט שלנו ועל כל אלו שקנינו מאחרים ואימצנו? המון. כמה פעמים אנחנו נלחמים על מה שהחלטנו שצודק או מול אחרים שבטוחים שהם צודקים? המון. כמה פעמים אנחנו אוטומטית מסכימים למה שמושלך עלינו או עם מה שחולף לנו בראש? המון. בין אם אנחנו בצד המסכים ובין אם אנחנו בצד המגיב ומתנגד – אנחנו נועלים את השיפוט לתוכנו באופן שמגביל ומשפיע על חיינו.
אם הייתי שואלת אתכם, כמה חומות של נפרדות אתם מחזיקים בינכם לבין אחרים והעולם כדי להבטיח שלא תפגעו, מה הייתם עונים לי? אמת – קצת? הרבה? מה העובי של החומה? כמה היא גבוהה, החומה הזאת שנועדה להגן עליכם? בכל פעם שאתם שופטים אחרים, בכל פעם שאתם קונים שיפוט של אחרים לגביכם, בכל פעם שאתם נאבקים ונלחמים להוכיח שאתם צודקים, החומה גדלה.
מה זה אומר? זה אומר שככל ששיפוט יותר ויותר נוכח בחיינו אנו מייצרים יותר ויותר נפרדות והדבר שכביכול נועד להגן עלינו, יוצר חיץ בינינו לבין היקום. ביקום יש שפע אינסופי, מתנות וכל כך הרבה טוב שרק מחכה שנאפשר לעצמנו לקבל. המחסום הזה, לא מאפשר מודעות, מגביל את היכולת שלנו לקבל ואת היכולת של היקום להעניק לנו. פשוט אין כניסה. אז עכשיו נשאל, האם המנגנון ההשרדותי – אינסטינקטיבי – אוטומטי הזה, באמת תורם לנו, או אולי יש דרך אחרת, להפסיק להיות באפקט של הסביבה ועם זאת, פתוחים לקבל את כל המתנות והשפע שביקום, ללא חומות של נפרדות?
כמה חומות של נפרדות אתם מחזיקים כהגנה?
עם הזמן למדתי שיש דרך אחרת להתנהל במציאות הזו, שהסביבה לא חייבת להשפיע עלינו ולנהל אותנו, שלא חייבים להילחם על כל נקודת מבט להצטדק ולהתגונן או להתנגד ולהגיב – אלו התגובות האוטומטית שכולאות אותנו בקוטביות של המציאות הזו. לא חייבים לתחזק ולבצר חומות של הגנה אשלייתית כדי להיות מוגנים, אלא פשוט – לבחור במודעות.
המציאות הזו מלמדת אותנו מגיל מאד צעיר איך לשפוט ולא ממש מלמדת אותנו איך לקבל ואיך להיות אדיבים לעצמנו, עד ששיפוט הופך להיות חלק אינטגרלי מחיי היומיום. אנו פוגשים אותו בכל מקום, מהסביבה ומעצמנו. בכל פעם שאנו מסתכלים במראה ושופטים את הגוף או מסתכלים על מציאות החיים שלנו בשיפוט, אנו בעצם פוקדים על הגוף ועל המציאות להתאים את עצמה לשיפוט שלנו. ככה זה עובד. לא משהו.
שיפוט זה לאו דווקא בהיבט השלילי. גם שיפוט חיובי יכול לצמצם, אולם זה כבר דיון שנראה לי שאשמור לפעם אחרת. אז בינינו, כמה אתם שופטים את עצמכם? כמה אתם נשפטים על ידי אחרים? וכמה מזה אתם קונים כאמיתי לגביכם?
עוד דבר מעניין לגבי שיפוט שאנו מאמצים כנכון זה, שרק מה שתואם לו יכול להופיע במציאות שלנו. מה? כן. מכירים את הסוסים ששמים להם כיסויים משני הצדדים של העיניים כדי שילכו ישר בתלם? בדיוק כזה. השיפוט שאימצנו יוצר מיסוך וצמצום של המודעות והקליטה של אפשרויות המתקיימות מחוץ למרחב השיפוט.
נקודות המבט שלנו יוצרות את המציאות שלנו. כשנסכים לשנות את האופן שבו אנו רואים את העולם ולשחרר את שיפוטים שיושבים מתחת לזה, מוצקות המגבלות תתחיל להתמוסס והמציאות תוכל להשתנות. זכרו: אם זה מרגיש כבד ומתכווץ בגוף – זה שקר וכל שיפוט הוא שקר. אל תאמינו לו.
אז מה עושים?
במקום שיפוט ותגובתיות – מתנהלים מתוך אפשור
מה זה אומר? זה אומר להיות כמו הסלע בנהר, שניצב איתן מול הזרם ורק מאפשר לו לעבור מעליו ומצדדיו. האפשור משאיר את הסלע כפי שהוא ולא שוחק אותו או סוחף אותו עם הזרם. הזרם מייצג מחשבות, רגשות, הרגשות, שיפוטים…ואפשר פשוט לאפשר לו לזרום מבלי שזה שוחק, מכאיב, נכנס פנימה ומערער. מה אם זה אפשרי?
1. נקודת מבט מעניינת
כל שיפוט שנאמר לכם מאדם אחר או עולה בכם הוא רק נקודת מבט מעניינת וזהו. מה זה אומר? בדיוק זה. זאת רק נקודת מבט מעניינת שאין צורך לעשות אתה משהו, לא להסכים אתה ולא להתנגד לה. לאפשר לה להיות בלי שהיא נוגעת בכם, לאפשר לה לזרום ולנוע הלאה ולהכיר בכך, שהשיפוט הזה אינו אמיתי לגבי מי שאתם זה רק: נקודת מבט מעניינת. ביי'. האדם השופט אתכם בסבירות גבוהה מחזיק בשיפוט הזה מול עצמו ובכל מקרה, זאת רק נקודת מבט. נקודה. לא יהיה לה שום כוח עליכם אלא אם כן תתנו לה.
אחד הכלים הנפלאים של אקסס קונצ'סנס זה הכלי הבא:
בכל פעם שמישהו אומר או עושה משהו שמפעיל אותך, שמנוגד לאמת שלך, שמכווץ אותך, פשוט להגיד בלב:
"נקודת מבט מעניינת שיש לו את נקודת המבט הזו"
עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם…עד שהכיווץ מתפוגג ונעלם הצורך להגיב. תוך כדי, אפשר ממש לדמיין את האנרגיה הזו שהושלכה עליכם זורמת כמו הנהר, עוברת מעליכם ולא מרטיבה ולא מערערת. נעה במרחב וממשיכה הלאה.
אותו הדבר אפשר לעשות מול כל מסקנה או שיפוט עצמי. פשוט לומר:
"נקודת מבט מעניינת שיש לי את נקודת המבט הזאת"
ולתת לאנרגיה הזו לזרום ולעבור מבלי לקנות אותה כאמת.
למשל: קמים בבוקר עם מחשבה של: "אוף, איזה יום עמוס וקשה הולך להיות לי"
ברגע שהסכמנו עם זה או התעצבנו על זה – מה יצרנו? בדיוק את זה.
במקום זה פשוט להגיד בלב או בקול: נקודת מבט מעניינת שיש לי את נקודת המבט הזאת"
ואפשר גם להוסיף ולשאול: ומעניין כמה קל וכיף היום הזה יכול להיות?…
וכבר פתחנו דלת לאפשרויות חדשות ליום שלנו.
כשאנו באפשור לכל אחד להיות מי שהוא, עם החופש להחזיק בכל נקודת מבט שהוא בוחר בה ומשחררים את הצורך להסכים איתו או להתנגד לו – אנחנו מפסיקים להיות מושפעים מאחרים והופכים להיות הסלע בנהר. אפשור זו לא הכוונה לתת רשות או להסכים, אלא פשוט לאפשר לדברים להיות ללא הקטביות של טוב/רע והצורך להתגונן או להוכיח מי צודק. הכל זה רק נקודת מבט.
2. קבלה של עצמי
מה הפכנו את מה שאחרים חושבים ואומרים עלינו להיות מדד לערך העצמי שלנו? כשאנחנו מכירים בכל מי שאנחנו באמת, שלמים ומקבלים את עצמנו – אנחנו מפסיקים לחפש בחוץ קבלה ואישור למי שאנחנו. כמה אנחנו מנסים לקבל מאחרים הערכה, אהבה, תשומת לב, אישורים? מה אם אנחנו המקור לכל זה בעצמנו וכשנכיר בזה, לא נצטרך יותר לחלק תפקידים לאחרים לספק לנו זאת מבחוץ ונתערער כשהם לא עומדים במשימה. איך יראו מערכות היחסים שלנו אם נבוא אליהן מתוך שלמות במקום מתוך חוסר שמבקש להתמלא באמצעות אחרים?
הרבה שנים השתמשתי בשיפוט כדי לדרבן את עצמי לפעולה. חשבתי שאני זקוקה לו כדי לשנות דברים. סירבתי להיות בקבלה אמתית כי ראיתה בה הסכמה לכך שדברים לא ישתנו. זה לא נכון. כשאנו מוכנים לקבל באמת את עצמנו, אנו לא שופטים כי השיפוט לא יכול לגור בבית הזה יותר ואז, אפשר לשנות הכל! הרבה יותר בקלות. לא מתוך שיפוט שרק מקבע מציאות אלא מתוך הכרת תודה, קבלה ואפשור ועכשיו – אפשר לבחור לבקש ולקבל חדש הרבה הרבה יותר בקלות…
מה אם לא חסר בך דבר?
מה אם אין בך דבר לשפוט אותו?
איך זה יהיה לקבל את עצמך לגמרי
ואיך אז יהיו החיים שלך?
אז אולי זה יהיה אדיב להזכיר לעצמך מדי יום:
אני מקבל/ת ומוקיר/ה את עצמי, אין בי דבר לשפוט אותו. אני מקבל/ת ומוקיר/ה את עצמי, אין בי דבר לשפוט אותו
זה לא אומר שאי אפשר עדיין להתפתח, לצמוח, לחקור ולגלות, פשוט נראה לי שזה יהיה הרבה יותר כיף מתוך אדיבות וקבלה עצמית מאשר שיפוט, ואף פעם לא מאוחר מדי להתחיל.
תודה שהיית איתי.
באהבה,
טליה
